מותה של להקה - Pain of Salvation
דצמבר 2011

כתבה זו הופיעה לראשונה במגזין מועדון המעריצים הרשמי של דרים ת'יאטר בישראל

וידוי קטן – לפני כמה חודשים שחשבנו על רעיונות לכתבות למגזין החדש, אחד הנושאים שעלו הוא על הלהקות המבטיחות של הפרוג מטאל שלא הצליחו לממש את הפוטנציאל ולפרוץ קדימה. בין היתר עלו השמות של Evergrey ,Andromeda ו-Pain of Salvation. זאת בעיקר הלהקה האחרונה איתה יכולה להיקשר המילה אכזבה כי גודל הפוטנציאל של ההרכב הזה היה עצום. למה אני מדבר בעצם בלשון עבר ולמה הכותרת הדרמטית?

קודם כל כי אני מתגעגע לעבר, אני מתגעגע לארבע אלבומי הלהקה הראשונים, אלו שהפכו אותה מלהקה אלמונית לאחת הלהקות הכי מדוברות בפרוג מטאל. אני מתגעגע לתיאטרליות של גילדנלאו בשירה ובהגשה הכללית, אני מתגעגע לליריקה החדה, לאלבום קונספט מושלם כמו Remedy Lane (אלבום שאני מחובר אליו מאד רגשית). אני מתגעגע גם לחברי הלהקה הכל כך חשובים שהיו חלק מההצלחה של ההרכב,המתופף יוהאן לאנגל, הבסיסט כריסטופר גילדנלאו (אחיו של דניאל), הגיטריסט יוהאן הולגרן והקלידן פרדריק הרמנסון. כריסטופר עזב את הלהקה ב-2006 אחרי שהיו בעיות אישיות להגיע מהולנד לחזרות של הלהקה בשבדיה, אולם נראה כי הוא ידע שההידרדרות בלהקה החלה והחליט לעזוב (באלבום Scarsick, דניאל גילדנלאו ניגן את הבס). הולגרן והרמנסון החליטו לסחוב עוד 3 אלבומים, אבל לפני מספר שבועות הם הודיעו שהטור הנוכחי הוא האחרון שלהם עם הלהקה והודיעו על עזיבתם המדהימה – כנראה שגם להם נשבר ממה שקורה בלהקה.

נשאלת השאלה איך זה קרה ללהקה הזאת שבראשה עומד ללא ספק בן אדם אינטליגנט, אינטלקטואל ופרפורמר גדול? ב-2005 קיימתי עם דניאל גילדנלאו ראיון במסגרת הטור השני של הלהקה, זה היה בתקופה שהלהקה הצליחה להתבסס וכבר להתקיים מהמוסיקה (כל זאת אחרי האלבום השנוי במחלוקת BE). הראיון התקיים באופן מקרי לחלוטין ב-9/11 וכמובן שהעליתי בפני גילדנלאו את הסירוב שלו להופיע עם Flower Kings בארה"ב בגלל סוגיית טביעות האצבעות שצריך לתת בשביל לקבל ויזה אמריקאית. אידיאולוגיה היא ערך עליון אצל גילדנלאו, הוא מאמין שהמעריצים מבינים את המסרים שלו והם באמת הולכים לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר, הוא מאמין שכל פעולה קטנה שאנחנו עושים בחיים גורמת לשינוי בעולם.

שאלתי את דניאל האם הלהקה יכולה בעצם להתקיים בלעדיך והוא כמובן השיב בשלילה והוסיף "אחרי הכל אני כותב החומר המוסיקלי והליריקה העיקרי בה". הוא בהחלט צודק, העניין הוא שבשנים האחרונות זה היה נשמע באמת כמו פרויקט של דניאל גילדנלאו ולא כמו הלהקה שאהבנו לשמוע.

אם על BE עוד אפשר להתווכח ולראות את האיכויות, הרי שבשלושת האלבומים שאחרי זה מורגש שינוי דרסטי לרעה והידרדרות רצינית שמתחילה עם האלבום Scarsick, שנשמע מבולבל,מפוזר וכשחושבים על זה שזהו חלקו השני של האלמנט המושלם פשוט לא מסוגלים לעכל את זה. גילדנלאו החליט להשתלח באמריקאים מסיבות פוליטיות, הקומפוזיציה פשוטה, אין כמעט סולואים של גיטרה והאלבום בגדול גורם למאזין להיות חולה מהצלקות המוסיקליות שהוא משאיר או כמו שאחד ממעריצי הלהקה הגדולים בארץ הגדיר את זה "מדחי אל בכי".

שני האלבומים החדשים שיצאו לאחרונה הם פשוט אלבומים סתמיים. ההלחנה בסיסית, ההפקה נוראית, הליריקה בזיונית (קללות ושפה נמוכה). לא להאמין שמדובר באותה הלקה ובאותו דניאל גילדנלאו שכתב יצירות מופת בעבר. הגעתי למצב שהחלטתי פשוט לא לכתוב על שני האלבומים האחרונים, מתוך ההערכה שיש לי ללהקה ולדניאל גילדנלאו. מדהים שיש מעריצים שמשבחים את האלבומים בשם האקספרימנטאליות. מה בדיוק אקספירמנטאלי באלבומים האלה? הנסיון לראות כמה עוד אפשר להרחיק אנשים שפעם אהבו את POS בעקבות ההידרדרות המתמשכת שלהם?

אבל לא מדובר רק באלבומים אלא בכל מה שקורה ללהקה מסביב ולמקומות שגילדנלאו לוקח אותה. המנהל של הלהקה עזב אותה בגלל שהיה בלתי אפשרי לעבוד עם גילדנלאו (אני יודע את זה מהיכרות אישית איתו). גילדנלאו החליט ש-Pain of Salvation צריכה להשתתף בקדם-אירוויזיון בשבדיה וזהו אחד מרגעי השפל של הלהקה. הוא גם החליט לעשות קליפ פורנו לאחד השירים מהאלבום Road Salt 1 – התגובות בקרב המעריצים היו מזעזעות. אבל ההידרדרות והשפל התבטאה בכך גם שהלהקה נהפכה מלהקה שהצליחה לעשות טור עצמאי, ללהקה שנאלצת לחמם את Apocalyptica. מי היה מעלה על דעתו לפני מספר שנים כזה דבר? האם אפשר להשוות בין האיכויות המוסיקליות של שני ההרכבים? מה הקשר ביניהם? מה שמדהים הוא איך אדם שיוצא אידיאולוגית נגד ההתמסחרות של המוסיקה, נגד חולצות פיראטיות בהופעות של הלהקה שלו, נגד האמריקניזציה, מצליח לרסק את הלהקה שלו ולהוביל אותה בדיוק לכיוון הזה של התמסחרות וביזוי-עצמי.

העלייה והנפילה של פיין אוף סלביישן מדהימה מכל כך הרבה בחינות. להקה שנחשבה ליורשת האולטימטיבית של דרים ת'יאטר עם מספר אלבומים פנטסטיים, הצליחה במו ידיה או בעצם במו ידיו של דניאל גילדנלאו להפעיל מנגנון הרס-עצמי. המוסיקה דעכה בשנים האחרונות, כך גם חברי הלהקה שנפלו כמו זבובים אחד אחרי השני וגילדנלאו בסופו של דבר השיג כנראה את מה שהוא רצה – הלהקה הפכה לפרויקט שלו, שכל כך מנותק מהמציאות, כך שהוא נשאר עם עצמו ויכול להמשיך לעשות מה שבא לו. חבל רק שהמעריצים נטשו אותו בדרך.

נותר כל כך להצטער על סופה הטראגי של הלהקה, וללכת למדף הדיסקים, להכניס את Remedy Lane לעוד סיבוב כואב, לעצום עיניים ולהקשיב לליריקה המצמררת הזאת, אתם יודעים מי כתב אותה:

Let me break!
Let me bleed!
Let me tear myself apart I need to breathe!
Let me lose my way!
Let me walk astray!
Maybe to proceed…
Just let me bleed!

Let me drain!
Let me die!
Let me break the things I love I need to cry!
Let me burn it all!
Let me take my fall!
Through the cleansing fire!
Now let me die!
Let me die…

בחזרה לעמוד הכתבות